הנרי מילר מספר על ילד שצפה בכאב בנסיונותיו של פרפר שרק נולד לבקוע מהגולם. תנועותיו של הפרפר היו חלשות ונראה היה שמכות הכנפיים לא יוכלו לקליפת הגולם. הילד הקטן רצה נואשות לעזור לפרפר הסובל, יצר פתח בקליפת הגולם וסייע לפרפר להחלץ. כאשר יצא הפרפר, הוא החל לעוף באוויר, אך לפתע צנח אל האדמה ומת. שטוף דמעות הלך הילד אל סבו וזה הסביר לו: כאשר הפרפר מתחיל לצאת מהגולם, הדרך היחידה בה הוא יכול לחזק את כנפיו היא בכך שהוא מכה בהן לעבר הקליפה. הוא מכה בקליפה שוב ושוב וכך מחזק את שרירי הכנפיים שלו. כאשר סייעת לפרפר, מנעת ממנו לפתח את שרירי הכנפיים שלו לכן הוא לא הצליח לעוף ומת.
במאמר קצר זה אתאר את התנסותי האישית כמאמן עם תופעה לה קראתי סינדרום "ההורה המושיע", אשר לה נחשפתי פעמים רבות, בשנים האחרונות ואשר שכיחה בקרב הורים ובוגרים צעירים בשנות ה- 20 וה- 30 לחייהם.
הורים נוטים פעמים רבות לתמוך, לגונן, להציל ולמנוע מילדיהם כל התמודדות, קושי או כישלון. הסיבות לכך מובנות. ראשית, מעצם היותם הורים, הם חשים צורך לתת ולסייע. שנית, דורות ההורים של ימינו נאלצו להתמודד עם מגוון אתגרים כגון: הישרדות כלכלית, קליטה בארץ, מלחמות ועוד. לכן אך טבעי הוא שישאפו שילדיהם לא יתמודדו עם קשיים דומים. הבעיה היא שבדומה למשל הפרפר, מציאות בה בני הנוער לא מתמודדים עם קשיים ובמיוחד כאשר ההורים ממלאים את כל מבוקשם ומחלצים מכל קושי, מובילה להתפתחות לקויה. אותם בני נוער, הנאלצים, כבוגרים, לעמוד לבדם מול אתגרי החיים, הם חסרי יכולת התמודדות ולכן נכשלים וחווים משברים.
חשיבות החוללות העצמית
אלברט בנדורה, אבי תורת הלמידה החברתית, טבע את מושג החוללות העצמית. חוללות עצמית היא האמונה של האדם ביכולתו לבצע בהצלחה משימה בתחום ספציפי. חוללות עצמית גבוהה מאפשרת להתמודד עם אתגרי החיים, בנייה של קשרים בריאים ומובילה לשביעות רצון גבוהה יותר מחיינו. החוללות העצמית נבנית מנסיון העבר שלנו תוך כדי התבוננות באינטרקציה והפידבקים שאנו מקבלים מהסביבה. הבסיס הראשון באמצעותו אנו בונים את תחושת החוללות העצמית שלנו הוא התנסות פעילה. ביצוע של פעילויות באופן עצמאי ולמידה מתוצאותיהן. כאשר הורים, מחנכים, יועצים וגם מאמנים מונעים מאיתנו להתנסות בעצמינו ולהתמודד עם האתגר או הקושי, נמנעת מאיתנו האפשרות לבנות את החוללות העצמית שלנו, את הביטחון העצמי ואת היכולת העתידית.
כישלון הוא חלק טבעי במהלך התנסויות ולמידה וככל שנקדים להכיר בו ככזה נדע להתמודד טוב יותר עם הפחד ממנו. חישבו על תינוק שלומד ללכת בפעם הראשונה, נופל וקם עשרות פעמים עד שהוא מצליח לרכוש את היכולת והמיומנות. אם הורה ימנע מהתינוק ליפול ויתמוך בו לאורך כל הדרך, הרי שהתינוק, כאשר יפול לראשונה יחווה משבר גדול יותר. הנפילה או הכישלון היא חלק מתהליך הלמידה ויצירת החוללות העצמית. כאשר אנחנו מונעים מילדינו את האתגר וההתמודדות, כמו גם את האפשרות שייכשלו הרי שאנחנו למעשה מחלישים אותם ומעצימים את תחושת הפחד מכישלון שיחוו כאשר יעמדו בפני אתגר עימו יידרשו להתמודד בעצמם וללא סיוע.
ככל שההורים תומכים, מגנים ו"מחלצים" את ילדיהם מהתמודדות עצמאית עם קשיים הם יוצרים ספירלה שמעצימה את התלות של ילדיהם בסיוע זה. החוללות העצמית והאמונה של הילדים להצליח בעצמם קטנה והתלות בהורים גדלה. ההורים שחווים את התלות הגדלה בהם, רק מקבלים אישור לכך שצדקו בהגנה, תמיכה וההצלה ורק מגדילים ומעצימים תמיכה זו.
הסיפור הולך ומסתבך…
סינדרום "ההורה המושיע" הופך למורכב עוד יותר כאשר ההורה הופך את התמיכה, הסיוע והצלת ילדיו מהתמודדות עם קשיים, לתפקיד שלו, חלק מרכזי ממהות קיומו. ככזה, פעמים רבות, למרות שהוא מודע לאפקט השלילי של הסיוע והתמיכה, הוא יתקשה מאוד לצמצם ולהקטין את מעורבותו.
הילדים, תקועים למעשה בין הפטיש לסדן. מצד אחד הם באמת ובתמים מעוניינים להתנסות, לחוות ולהתמודד בעצמם. מצד שני, מכיוון שרמת ההתנסות העצמאית שלהם נמוכה, רמת החוללות שלהם נמוכה ובהתאם הביטחון העצמי. בהתאם, הפחד מכישלון גדול והנטייה ה"טבעית" תהיה להמשיך ולהעזר בהורים.
חוסר היכולת הזאת, מצד אחד לעשות בעצמם ומהצד השני להמשיך לקבל עזרה מההורים, מוביל לתסכול מצטבר, אשר פעמים רבות מופנה אל ההורים עצמם. מציאות זו מעלה את המתחים בתא המשפחתי, מדגישה את חוסר התפקוד של הילדים ולעיתים מהווה עוד סימן להורים שעליהם להמשיך ולסייע לילדיהם המתקשים.
בדומה להורים, גם מאמנים עלולים "ליפול" למלכודת ה"מושיעים" בעבודה עם לקוחותיהם. יש לזכור שכאשר המאמן עושה את העבודה עבור המתאמן הוא אולי מסייע בטווח הקצר אבל פוגע בתחושת החוללות העצמית של המתאמן בטווח הארוך. המתאמן לא יהיה חזק או עמיד יותר באתגר הבא שלו אלא דוקא להיפך.
אז מה עושים…
קשה מאוד לעשות שינוי ובמיוחד שינוי של דפוסים והרגלים בהם מעורבים מספר בעלי ענין.
עם זאת, למדתי שאימון אישי, כאשר מבוצע עם תשומת לב ואחריות יכול לסייע בפירוק הסינדרום ובניית תחושת חוללות עצמית של המתאמנים (הילדים שכעת הם בוגרים) ומיצוב מחדש של תפקיד ההורה בקשר.
השלב הראשון הוא העלאת המציאות למודעות של הצדדים המעורבים. פעמים רבות ההורה לא מודע למנגנון אותו הוא מפעיל ולהשלכותיו. גם הילד לא תמיד מודע לסיבות בגינן הוא זועם על הוריו והרקע לתקיעות אותה הוא חווה.
השלב השני הוא לאפשר למתאמן (הילד הבוגר) להתנסות בעצמו, בסביבה בטוחה, במגוון אתגרים שיאפשרו לו לבנות את החוללות העצמית שלו. חשוב לתמוך ולנרמל כשלונות שבדרך. חוללות עצמית גבוהה, תשפר את הדימוי, הביטחון העצמי ותאפשר התמודדות טובה יותר עם אתגרי החיים.
כדי לפרק את הסינדרום, לא פחות חשוב לתת מענה לצרכים של ההורה. במסגרת אימונית בטוחה יש להביא את ההורה למצב שבו הוא יוכל להקטין את "חיבוק הדב", דבר שיסייע לילדיו לצמוח לצידו. לעיתים מדובר בתהליך של פרידה שצריך ללוות בו את ההורה, תוך כדי הכרה בשינוי תפקיד וייעוד. מההורה המגונן, המציל והמושיע בכל מצב, להורה תומך המסייע בעת הצורך תוך שמירה על עצמאות ילדיו.
עופר אטד (M.A.) הוא מאמן אישי, מומחה לאימון לחיים בריאים, בעל תואר שני בפסיכולוגיה של האימון.
האתר של עופר: www.oferatad.com
לפרטים נוספים: ofer@www.oferatad.com או 052-2785383
סבור שהמאמר יעניין אחרים ?, שלח / שתף באמצעות הכפתורים הנמצאים בראש המאמר.
להרשמה לקבלת מאמרים, טיפים וכלים לחיים מאושרים יותר – מלאו את פרטיכם מטה ולחצו על הכפתור.
לקריאה נוספת על חוללות עצמית:
Maddux, J. E. (2002). Self-Efficacy - The Power of Believing You Can. In Snyder, C. R. & Lopez, S. J. (Eds.), Handbook of Positive Psychology (pp. 277 – 287). New-York: Oxford University Press